יום שבת, 1 ביולי 2017

איזהו מכובד? שיעור לזכרם של אייל ויעל שורק ושלום מרדכי הי"ד

שבוע טוב
איזהו מכובד - שיעור לזכרם של אייל ויעל שורק, ושלום מרדכי הי"ד



בשבת פרשת קרח צוין יום השנה ה15 לנפילתם בקרב עם מחבלים בכרמי צור, של הנאהבים והנעימים, אייל ויעל שורק, ושל גיבור ישראל, חייל צה"ל שלום מרדכי. העברתי ביישוב שיעור ב'פרקי אבות' שהוקדש לעילוי נשמתם, אתם מוזמנים לקרוא ולהיות גם אתם שותפים.


א.     אנחנו מקדישים השיעור – לע"נ אייל ויעל שורק, שלום מרדכי הי"ד, שנפלו בקרב בשכונת 'צור שלם' בשבת קרח לפני 15 שנה

ב.     נעסוק במשנה הראשונה באבות פרק ד':

בֶּן זוֹמָה אוֹמֵר:

אֵי זֶה הוּא חָכָם הַלָּמֵד מִכָּל אָדָם שֶׁנאמר מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי

אֵיזֶה הוּא גִּיבּוֹר הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ שׁנאמר טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמוֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֶד עִיר

אֵי זֶה הוּא עָשִׁיר הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ שנאמר יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ

אֵיזֶה הוּא מְכוּבָּד הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת שנאמר כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַיִ יקלו: (לפי כתב יד קויפמן)

ג.      נתחיל את הלימוד בסוף המשנה – בעיון במושג הכבוד. בן זומא מסביר לנו איך אדם יכול לזכות לכבוד, על ידי זה שהוא מכבד את הבריות. יש לשאול: מהו טיבו של הכבוד? האם הוא רצוי או דחוי? באופן עקרוני – יכול להיות טוב, רע או נייטרלי, כלומר – תלוי לאן לוקחים אותו. נושא הכבוד קיים הרבה במסכת אבות – פרק ב': ר' אליעזר – יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, בפרקנו – כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכו', יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכו', כאן – לכאורה המשניות לא שוללות את הכבוד, אבל בסוף פרק ד' – ר' אלעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם! יש עוד סדרה של משניות שעוסקות בהרחקה מהשררה – 'אהב את המלאכה ושנא את הרבנות' ועוד, אשר גם הן קשורות לצורך בהתרחקות של אדם מרדיפה אחר הכבוד.

על מנת לענות על השאלה – נתבונן בשאלה נוספת: בן זומא מביא כראיה לדבריו 'איזהו מכובד המכבד את הבריות' – פסוק מספר שמואל: "כי מכבדי אכבד, ובזי יקלו". הפסוק מופיע בדברי ה' בנבואת הפורענות לעלי הכהן בתחילת ספר שמואל. הפסוק מדבר על אנשים המכבדים את ה', עליהם נאמר שה' מכבד אותם! איך ניתן ללמוד מכך על כבוד שאנשים מכבדים את זה את זה? הברטנורא מבין שבן זומא לומד בקל וחומר – אם ה' מכבד את האנשים המכבדים אותו, קל וחומר שהבריות יכבדו את האנשים שמכבדים אותם. אני רוצה להציע כיוון אחר:

אם נדייק בלשון בן זומא הוא לא אומר 'איזהו מכובד המכבד כל אדם', '... המכבד את חברו' אלא המכבד את הבריות. 'הבריות' פירוש – הברואים, כלומר אלו שנבראו בידי ה'. לשון זו מכוונת אותנו להבין שהכבוד עליו מדובר כאן, איננו כבוד חיצוני, שנובע, למשל, מעושרם של הבריות, ממעמדם, או משררתם. הכבוד הוא כבוד לצלם א-להים שנמצא בברואים, מהכרה בנשמה הא-להית שטבועה בכל אדם, כבוד ל'נר ה' נשמת אדם'. כעת, ניתן להבין את הלימוד מהפסוק – 'כי מכבדי אכבד': הכבוד לבריות הוא הוא הכבוד לה', שכן כשאנחנו מכבדים את הבריות, אנו מכבדים את צלם הא-להים שטבוע בהם.

לאור הבירור שעשינו למושג הכבוד, נראה שהדבר נכון גם ביחס לאדם עצמו – על האדם להתבונן בנשמה הא-להית הטבועה בו, לברר את מקומו של צלם א-להים הטבוע בו, נר ה' נשמת אדם שמאיר בתוכו, זהו הכבוד המעולה שאדם צריך לשאוף אליו. בהקשר לזה, חשוב לשים לב שבן זומא מדבר על הדדיות – מכובד הוא מכבד את הבריות, מכבדי אכבד. לעיתים האדם 'קרוב אצל עצמו', ולא יכול בעצמו לראות את האור המיוחד שטמון בו. במצב זה, הוא זקוק לכבוד שאחרים מכבדים אותו. הוא נזקק לבריות, אותן הוא כיבד שיבחינו בצלם א-להים שטבוע בו, ויעזרו לו לראות בעצמו את האור הזה.

ד.      כעת נבקש לחזור ולהתבונן על כלל המשנה. בן זומא מדבר על סדרה של תכונות: חכם, גיבור, עשיר, מכובד. השלישייה 'חכם, גיבור, עשיר' מוכרת לנו מעוד מקומות: במקרא, השלישיה מופיעה בירמיהו ט,כב-כג: "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי".

מקור נוסף הוא בגמרא בשבת צב' ובמקבילה (עם שינויים) בנדרים לח': 'דאמר מר: אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה'[1]. האם ייתכן שבן זומא רומז כאן אל התהליך שאדם עובר בדרכו אל השראת השכינה?

ר' שמעון בן זומא עצמו היה אחד מגדולי התנאים, הוא הצטיין בדרשותיו, כפי שנאמר במשנת סוטה ט,טו: "משמת בן זומא, בטלו הדרשנים". הוא היה אחד מהארבעה שנכנסו לפרדס, כפי שמתואר בתוספתא, בבבלי ובירושלמי בחגיגה. הוא לא יצא בשלום, לפי התוספתא והבבלי הוא 'הציץ ונפגע' ולפי הירושלמי הוא 'הציץ ומת'. אפשר להציע שבן זומא רומז בדבריו לנושא המפגש עם השכינה, לדרך שמובילה את האדם למדרגות לקראת מפגש עם התגלות השכינה. לפי כיוון זה, אפשר לבאר שהכבוד המופיע בסוף הרשימה של התכונות בהן עוסק בן זומא קשור גם הוא למפגש עם השכינה. במקרא השכינה נקראת פעמים רבות 'כבוד', 'וכבוד ה' מלא את המשכן'. דברינו מוסיפים קומה נוספת על הביאור שהבאנו למושג הכבוד לעיל – הכבוד הוא לא רק מפגש עם צלם הא-להים הטבוע בכל אדם מעצם בריאתו, אלא גם המפגש עם השכינה שיורדת ומתגלה אל האנשים שעברו את התהליך והשלבים המתאימים וה' בחר להשרות עליהם את שכינתו.

ה.     נסיים את דברינו בהתייחסות לזכרם של הנופלים הקדושים – אייל יעל ושלום. הם נפלו במלחמה – המלחמה היא על כבוד ישראל. במשנה בארנו שכשאנחנו מכבדים באופן חיובי את הבריות בצורה נכונה, אנחנו למעשים מכבדים את ה'. הדברים נכונים גם כשיש פגיעה בכבוד ישראל, זוהי פגיעה בכבוד ה', ולכן אנחנו מתפללים שה' ייקום את דמם של הנופלים. הנקמה ביהדות היא לא נקמה יצרית ושפלה כפי שנהוג בסביבתנו הקרובה, אלא השבת כבוד ה' בעולם. נתפלל שהדברים יהיו לעילוי נשמתם ונזכה לגאולה שלמה בקרוב.

ו.       תוספת לשיעור מפי השמועה:

אחת השאלות המרכזיות בהן עסקנו היא היחס של האדם העצמי שלו. הדרכתו של בן זומא מתמקדת בכבוד של האדם כלפי הזולת. כיצד האדם זוכה לפגוש את הכבוד העצמי שלו במובן המתוקן? כיוון אחד שהצענו הוא ההדדיות בדברי בן זומא – הכבוד לזולת, מוליד כבוד של הזולת כלפינו, והכבוד של הזולת מוליד בנו כבוד עצמי. ניתן להציע גם כיוון אחר – שמבוסס על התפילה שמקורה בבבלי ברכות, ס ע"ב:

הנכנס לבית הכסא אומר התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון תנו כבוד לאלהי ישראל הרפו ממני עד שאכנס ואעשה רצוני ואבא אליכם אמר אביי לא לימא אינש הכי דלמא שבקי ליה ואזלי אלא לימא שמרוני שמרוני עזרוני עזרוני סמכוני סמכוני המתינו לי המתינו לי עד שאכנס ואצא שכן דרכן של בני אדם

שמעתי, שטוב שאדם יאמר מפעם לפעם, לכל הפחות פעם ביום את דברי אביי במימרה זאת. ננסה לבאר את השמועה לאור העיון שלנו בסוגית הכבוד. ראשית, נשים לב שהמימרא מכילה שלש פעמים את המילה כבוד: התכבדו מכובדים ... ותנו כבוד ... . כיצד עלינו להבין את המימרא הזאת בגמרא? את התפילה הזאת? האם דרכנו לפנות אל המלאכים, האם אנחנו מקיימים איתם שיח? שמעתי עוד, שהכוונה במלאכים אלו הוא לכוחות המצויים בתוך האדם – שני המלאכים, שני כוחות הם. המלאך הסנגור – הוא כח האהבה, הכח שמאשר, מחזק ומעודד את האדם לפתח את כחותיו הטובים. המלאך הקטגור – הוא כח הביקורת, כח ההגבלה, הכח ששואל את האדם שאלות נוקבות על מעשיו, על רצונותיו, על דרכו בחיים. הגמרא קוראת לאדם לפנות אל הכוחות הטמונים בתוכו – ולרתום את שניהם לעזרתו, הוא קורא להם – שמרוני שמרוני, עזרוני עזרוני, סמכוני סמכוני ... בקריאה זו, האדם פונה למעשה לכחתיו הפנימיים וקורא להם : התכבדו מכובדים! אתם המקור של הכבוד העצמי של האדם, אתם שליחי ה' יתברך שנשלחתם להאיר חיי בנשמה, בצלם א-להים.
בדרך זו, האדם מתחבר אל הכבוד העצמי שבו, וזוכה לחבר את הצדדים השונים באישיותו בצורה שמרוממת אותו ומאירה את דרכו ואת חייו.



[1] מקור לקישור בין המימרות: הרמב"ם בפירוש המשניות כותב על המשנה הזו "זה פשוט וכבר הזכרנו ענינו בפרקים הקודמים." במהד' הרב קפאח מופיעה ההערה הבאה: "בפרק השני והשביעי משמונת הפרקים המהווים הקדמה למסכתינו". בפרק השביעי משמונת הפרקים, הרמב"ם מביא את המימרא ש'אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר', והוא מסביר את הגבור והעשיר שבמימרא, על פי המשנה של בן זומא, ומוסיף עליהם ביאור.    

אין תגובות:

פרסום תגובה